<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף כט:</h2>
גרסי' בפרק אין מעמידין, ואלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה וכו' עד חומץ שלנו בי גוים אין צריך חותם בתוך חותם. ויין מבושל שלנו בי גוים אינו צריך חותם בתוך חותם, ויין מבושל אין בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך. ואמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו [משום גילוי ואין בו] [משום יין נסך, נהרדעי אמרי אפילו מכאן ואילך אין בו משום יין נסך ויש בו] משום גילוי, מאי טעמא מקרי ושתי. ויין תוסס אין בו משום גילוי, וכמה תסיסתו שלשה ימים, ואם הוא יין מטפטף אין בו משום גילוי, ואמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא שלשה יינות הן וכו' עד הלכה כר' אליעזר שמתיר בשתייה, כגון שייחד לו קרן זוית ומפתח וחותם ביד ישראל, אבל היכא דלא ייחד לו אלא שהפקידו ישראל ביד גוי בלא חותם ובלא כלום, וכן המשתתף יינו עם הגוי, או ישראל העושה ע"י גוים אסור בהנאה. והאי דאצטריכינן לפרושי האי מלתא דחזינא לחד מחכימי צרפת שהתיר לישראל לעשות יינו ע"י גוים. — איתמר [ל"א ע"ב] מפני מה אסרו שכר של גוים רמי בר חמא אמר [רבי יצחק] משום חתנות, (ר' יצחק) [רב נחמן] אמר משום גילויא. ודוקא באתרא דמצלו מיא. רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי, ורב אחא מייתי [ליה] לביתיה ושתי, ותרווייהו משום חתנות סבירא להו, מיהו רב אחא עביד הרחקה יתירה. ואמר רב יוסף [ל"ב ע"א] האי חלא דשיכרא דארמאי אסור וכו', ואמר רב [אשי] ומאוצר שרי, דאי איתא דמערבי ביה מסרי סרי. וקנקנים של גוים ציר שורף, אור לא כל שכן, ואם החזירן לכבשן האש ונשרה זפתן ואפילו מרפיא רפויי שרי. וקנסא אסור. ולתת לתוכן שכר רבא ורבינא שרו והלכתא כותייהו דבתראי נינהו. ואמר רב זביד קוניא חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסור משום דמצריף, ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, והלכתא כותיה, אבל לענין חמץ בפסח שתשמישו ע"י חמין כולהו אסירי.
מתני' החרצנים והזגים של גוים וכו'. ואלו הן לחים ואלו הן יבשים, אמר רב נחמן לחים כל י"ב חדש, יבשים לאחר י"ב חדש, וכשהן אסורים [אסורים] אפילו בהנאה, וכשהן מותרים [מותרים] אפילו באכילה. וכתב הגאון רבי יצחק בהלכות דיליה הכי מפורש בירושלמי [פ"ב ה"ה] במשלה אותן מתוך הבור דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור. ואנן תמהינן טובא למה הוצרך להביא זה הירושלמי דהא ק"ל כרב הונא דאמר [נ"ה ע"ב] כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ. והא דאמרי' דחרצנים וזגים לאחר י"ב חדש מותרים אף באכילה משום דעצים יבשים נינהו, וכדאמרי' בשחיטת חולין [ק"י ע"א] ובמאי טויתינהו בפורצני, ודילמא דיי"נ, לאחר י"ב חדש הוו, אלמא דינן כעצים יבשים ומותר להסיקן ולאפות בהן. ודורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שריא, ואבטא דטייעי [ל"ג ע"ב] לבתר תריסר ירחי שתא שריא.
<h2>דף ל:</h2>
תשובה לרבנא יעקב בן רבנא משה ז"ל ישראל שהיה בכפר ברחוק מקום ואינו יכול לטהר את יינו מותר לעשותו ע"י גוים, ואין בו אלא משום מגע גוי ומותר בהנאה, דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן [ל' ע"ב] שלש[ה] יינות הן, יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, שיין נסך איתקש למת [כ"ט ע"ב], מה מת מטמא בכזית, אף יי"נ בכזית והוא יין של הנסוך עצמו, סתם יינן שאינו מפורש אם הוא לנסוך אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, כשאר כל משקין טמאים, המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה, שאין בו אלא משום מגע, שמע מינה דמגע גוי מותר בהנאה. ואפילו דעתו של גוי העוסק ביינו של ישראל לנסך, לאו כל כמיניה לנסוכי חמרא דלאו דיליה, דאמר רב [אשי] [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בעל כרחיה שרי לישראל למשקל דמי חמרא מיניה, מאי טעמא מקלא קלייה כלומר הפסידו לו ומשלם. ואמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירים אותו מפני שני דברים, אחד מפני שאין מנסכין יין שלא בפני ע"ז, ואין נסוכו נסוך גמור, ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסר ייני לאנסי. ואם נפשך לומר ההוא מעשה [נ"ז ע"ב] דהוה במחוזא בההוא גוי דאתא לחנותא דישראל שמוכר בו יין ואמר להו אית לכו חמרא לזבוני, ואמרו ליה לא, והוה חמרא בדולא ושדא גוי ידא בדולא, אמר האי לאו חמרא הוא ושכשך ביה, ושקליה האיך בריתחיה ושדייה בחביתא, ושרייה רבא לזבוניה לגוים, ואע"ג דקא מסיקנא הא איתותב רבא שהשכשוך עושה יין נסך לאוסרו בהנאה, מרוחק מעשה זה משמעתיה דרב אשי, כי מעשה זה יין הנמכר בחנות הוה, דזה מוכר וזה רוצה לקנות והוה ליה כיינו של גוי וקם ליה ברשותיה דגוי, וכי קא מנסך דידיה קא מנסך, אבל שמעתא דרב אשי אינו עשוי למכור וברשותו דישראל הוא ולאו כל כמיניה לנסוכי בעל כרחיה. ועוד גוים שבחוצה לארץ אינן עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ובזמן הזה אין מנסכין יין לע"ז אלא לתקרובת בעלמא. ואפילו יינו של גוי ההוא דמקריב אסור בהנאה, ואידך לא אסור אלא משום מגע גוי, אבל גזירה היא, הלכך יינו של ישראל העשוי בידי גוים מותר בהנאה ואין בו משום תקרובת ע"ז, ולא משום יין נסך, והלכה כרב אשי דבתרא הוא, ועוד ההוא מעשה היה מתכוין הגוי לנסך מתוך כעסו, וישראל העושה יינו על ידי גוים מי ימר דדעתיה לנסוכי, ויש הפרש בין ודאי לסתם. — ואנן לעניות דעתין חזי לן שאין לסמוך על זו התשובה כלל כי ודאי ישראל המפקיד יינו אצל גוי שלא בחותם אחד או העושה יינו ע"י גוים אסור בהנאה, כי מגע גוי בכונה גזרו ביה רבנן ואסור בהנאה, וזהו סתם יינו, ואפילו מגע גוי שלא בכוונה חזינא ביה פלוגתא ביני רבואתא מינייהו מאן דמשוי ליה כסתם יינן, ומינייהו מאן דשרי ליה בהנאה. ועוד מה שאמר אין בו אלא משום מגע גוי ומותר בהנאה, ודברים אלו אינן כי מגע גוי בכונה אסור בהנאה וכמו שפירשנו לעיל, ועוד מה שהביא ראיה מיהא דר' אסי ור' יוחנן שלש יינות הן יי"נ וסתם יינן והמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה והוסיף בעל התשובה זו בדבריו שאין בו אלא משום מגע גוי, הא אשמעי' מינה דמגע גוי מותר בהנאה, הא מילתא ליתא בגמרא אלא אסור בשתיה ומותר בהנאה. ולולי שתרצו בגמרא [ל"א ע"א] על המפקיד יינו כגון שיחד לו קרן זוית היה אסור אפילו בהנאה, כי מגע גוי בכונה אסור, וכל שכן זה היין המופקד אצל גוי שהוא בלא חותם ומיוחד לו לעשות בו חפצו הוא נוגע בו ומנסכו ועושה בו כל רצונו והרי הוא כסתם יינו ואסור בהנאה, דאפילו מגע שלא בכונה יש מי שעושה אותו כסתם יינו. והכין כתב הגאון רבי יצחק ז"ל בתשובותיו וסתם יינן הוא מגע גוי שלא בכונה. ודברי גאון זה צריכי עיונא דאיכא דפליגי בין מגע גוי בכונה למגע גוי שלא בכונה, ומיהו דברי הגאון רבי יצחק דיקי בכל מקום. ועוד מה שאמר חכם זה מחכמי צרפת ואפילו דעתו של גוי העוסק ביינו של ישראל לנסך לאו כל כמיניה לנסוכי חמרא דלאו דיליה, הא מילתא ליתא, כי כמה מעשה וגם זה המעשה שאסר רב נחמן והלכתא כותיה בגוי המנסך יינו של ישראל הוא, ומגע גוי בכונה גזרו ביה רבנן והוא אסור אפילו בהנאה. ומה שהביא ראיה ממה שאמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בעל כרחיה שרי ליה לישראל למשקל דמי מיניה, הא מסקינן כלישנא בתרא שאפילו רב אשי אסרו בהנאה, וכדאמרי' בלישנא בתרא דרב אשי, אע"ג דלזבוני' ולמשקל דמיו אסור, משקל דמיה מההוא גוי דנסכיה שרי, שתשלומין הוא שמשלם לו ההוא גוי מפני שהפסידו הוא לו, ולא דמי יין נסך הוא, אבל למכרו לשאר גוים אסור הוא בהנאה. ומה שהתירו בהנאה ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא בגוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז, אע"פ שיש מי שאומר שאין הלכה כמותן, ומי שאומר שהלכה כמותן, לא התירו אלא בגוי המנסך יינו של ישראל בעל כרחו והוא רוצה למנעו ואינו נמנע עבורו, וזה כולו בזמן דלא עבד מעשה רבה וכההוא דהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני וכו' כדמפורש התם, אבל יינו של ישראל בלא חותם ברשות גוי ודאי אסור הוא אפילו בהנאה כסתם יינן דמאי דבעי גוי עביד ביה. ומה שאומר נמי גוים שבחו"ל אינן עובדי עבודה זרה וכו' ליתיה כלל.
<h2>דף לא.</h2>
והלכתא יינו של ישראל בכפר הדרין בו ישראלים ובית של גוי הוא ומפתח וחותם ביד ישראל מותר אותו יין בשתיה, ואם דר ישראל באותה חצר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בשתייה, דק"ל כר' אליעזר דאמר [ל"א ע"א] אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין בזמן שמפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתייה וחכמים אוסרים, והלכה כר' אליעזר, ואין לחלק בין כפר שיש בו ישראל לכפר שאין בו ישראל בזמן שהוא יינו של ישראל ומפתח וחותם בידו, אבל בזמן שהוא יינו של גוי וישנו ברשותו של ישראל צריך לשמרו ולהחמיר עליו ביותר, מפני שאם נמצא גוי אצלו אין נתפס עליו כגנב, שיכול לומר לו בשלי אני עומד, דאמר רבא [ס"א ע"ב] אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי, ואי לא אסיר.
ונשאל נמי רבינו האיי גאון ז"ל וזה תורף השאלה והתשובה, יין שהביאו ישראל בתוך הספינה של גוים וקנקנים של ישראל ידועים וכתוב עליהם שמותם וקשור על פיהם בקשר ידוע להם וחתום בחותמם, וכשהטעינו הספינה נתערבו הכדים בכדים של גוים אבל הם בספינה עמו, וכשהגיעו לנמל הוציאו כל אחד ואחד שלו, ועמד הפקיד של מלך ונטל הכל וחתם אותם באוצרות [עד שיראה מה שירצה המלך יקח והשאר יחזיר להם, ועמד באוצרות] זמן מרובה ונעלם מעיני ישראל עד שצוה המלך שילקח ממנו כך וכך ונלקח וחזר השאר אליהם, אם אותו שחזר אליהם אם עמדו עליו בברור כי הוא קשר שלהם וחתימ' שלהם מותר שימכר לישראל או לא. ואותו שנלקח לשלטון אם יתן השלטון ממנו לישראל המשמשין אותו ויעמדו עליהם אותם שהביאוהו ויאמרו אמת זה הוא קשר שלנו וכתיבתנו וחתימתנו מותר להן או לא. ולאודות הקנקנים של יין ראינו בהן כמה תשובות וכמה פירושים מחולפים, יש מי שהוא אומר לאחר י"ב חדש מותרים במזופפין כדי שיתעכל הזפת בזה הזמן, אבל שאינן מזופפין מחדש זפתן ויעשו בהן לאלתר. ויש מי שאומר יכניסן לכבשן מיד ומסיר את זפתן ונותן זפת חדש ומותרין. ויש מי שאומר הני י"ב חדש אם לא ינגבו, אבל אם ממלאן [מים] ומערן שלשה ימים בזה אחר זה בכל יום ויום כמה פעמים דיו. ילמדנו אדוננו היאך דעתו בהם במזופתין ובשאינן מזופתין ובחדשים ובישנים והיאך יטהרו ויהיו מותרים ויש להן תקנה או לא. והשיב הכי, תחילה ראוי לידע שאם הגוים הללו שאתם חוששין להם ממדת הישמעאלים הללו שעקר דת שלהן אסור יין ותעובו וקללת השותים אותו, הרי הוא מרוחק מעבודות שלהן הרבה ועבירה רואין אותו ואין בו חומר כל כך ואין חוששין מכחן לנסך. וכשעמד מר רב יהודאי ז"ל לא אמרן ביה לא איסורא ולא היתרא מפני שהרבה [יש מהם] האמגושים שהיו באותו זמן שיצאו למדת הישמעאלים הללו והודו למי שאסר את היין, עדיין לא היה לבם נקי מן האמגושות שהן מנסכין יין, ואף דור אחר ושלישי היו רופפין ונשאר בהם כלום מן הדת הראשונה והיו חוששין ממגען לנסוך. וכשישנו הדורות לא נשאר בהם כל עקר מאותו השיור כלום, ומי ששותה יין רואין אותו כעושה תועבה ואין בעבודתו זכר לו. אבל אם נצריים הם יש בהן חשש הרבה כי הם מנסכין את היין. ולענין היין שהיה בספינה וניטל לאוצר ונחתם ונעלם מעיני ישראל ואחר כך הוציאוהו אליהם, כל זמן שהוא בספינה והוא בחזקת משתמר לא תבעי שהוא מותר בשתייה, לפום ההוא דתנן [ס"ט ע"א] המניח יינו בקרון או בספינה וכו' ובתרה המניח נכרי בחנותו וכו', ובתרה היה אוכל עמו על השולחן וכו', ואמרי' עלה וצריכין וכו' וק"ל הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. וכל היכא דמרתת גוי כד מתחזי התם או שנתפס עליו כגנב שרי, וליכא למיחש אלא לענין מה שהיה מוצנע באוצר של מלך והוציאוהו משם ונתנו לכל אחד ואחד מה שהוא לו והרי אמרנו אם אותו המלך ומשרתיו אין מנסכין יין הדבר קל, וכל שכן אם בעלי היין מכירין את קשרן וכתיבתן, אבל אם השליט ומשרתיו מנסכין, צריך הדבר חותם, כמו שאנו אומרים [ל"א ע"א] אמר רבי יוחנן אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם. וכי קאמרי חותם בתוך חותם לאו ב' חותמות שחותמין של [אדמה] ושל שעוה, אלא היכא דלא איפשר למשלפיה לקשר שעליו החותם או לבורצא דטינא, שהיא המגופה החתומה בסיטמטא שהוא על פי החבית, ולאהדורה, כגון הא דמפרשא היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דדנא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם, לא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם [וכו'], ואי כייף פומיה וצייר הוי חותם [בתוך חותם] שאינו חוזר אלא אם נודע, אבל לזיופא דחותם בתוך חותם לא חיישינן שהרי הלכה כר' אליעזר. וכל אסרא וחתמא [ו]כיוצא באלו שאי אפשר להוציא כלום מן הנוד והחותם קיים, דאי אפשר [לנטלו] ולהחזירו לא יודע, חותם בתוך חותם הוא, וכשישראל מכיר חותמו על מתכונתו מותר ואפילו בשתייה. ולענין קנקנים של גוים ששאלתם מה דגמירנא ונקיטנא שמקובל מן מפלגי דעלמא שאם החזירן לכבשן של אור אפילו לאלתר לא חיישינן ולא צריכינן שום מדעם אחר כדאהדר ליה ר' אמי לר' יהודה נשיאה [ל"ג ע"ב] השתא ציר ומורייס שורף, אור לא כל שכן, וכדאמרי' אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן [האש] כיון שנשרה זפתן מותרין, אמר ר' אסי לא תימא עד דנתרא אלא אפילו מרפיא או נד מינד, אבל עאיל ביה קנסא הלכה כמאן דאסר. וקנקנים של גוים שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין לאלתר, כגון כובי דפום בדיתא וחצבי שחמי ופתוותא דבי מכסי כולהו אקראי בעלמא מניחין לתוכן יין לפיכך בשכשוך דיו. וכסי פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר, והני כסי דפחרא נינהו. וקנקנים שמכניסן לקיום ורגילין לקיים בהם את היין קימא [לן] כמו שהורה ר' אמי [ל"ג ע"א] הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן, וכדרבה דאמר צריך לערן מעת לעת, ואם ישהו י"ב חדש כשהן ריקים אע"פ שלא מלאן מים מותרים. ואשר כתבתם כי המזופתין מותרים לאחר י"ב חדש מפני שזיפתן מתעכלת, אנחנא הכי נקיטנא והכי גמירין רבנן מן פשאטי דשאלתא, דאיתמרן במתיבתא בפרקי משום קדמונים כלשון הזה, ומעצרתא דפחרא אע"פ דמקלף ליה לזפת דיליה אסירא עד תריסר ירחי שתא, או דממלא ליה מיא תלתא יומי מעת לעת ומערן, מידי דהוה אקנקנים. ודא היא הלכתא דדברא במתיבתא.
והיכי דמי חותם בתוך חותם, אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוה חותם בתוך חותם, ואי לא לא הוי חותם בתוך חותם. דקולא אפומא דחביתא ומהדק הוי חותם בתוך חותם. נוד בדסקיא פיו למטה הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. ובפסקא ומותר לישראל לשלוח יין ביד גוי בשני חותמות ואין בכך כלום, דאמר ר' אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין, ור' יוחנן אמר אפילו היין והלכתא כר' יוחנן. הלכך יין משתמר בשני חותמות בין לשלוח ביד גוי בין להפקידו בביתו, בין בקנקנים בין בנודות. ועיקר כשהוא עושה כמו שאמרו חכמים אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם, דקולא ומהדק הוי חותם בתוך חותם, זיקא כייף וצייר וחתום הוי חותם בתוך חותם. ואם יש בקנקנים מקום שיבא לידי איסור אסור לשלוח ביד הגוי או להפקיד אצלו. ומקום שנהגו שעושין נקב במגופת החבית שיצא ממנו הבל של יין ויכניס לתוכו אויר ויהיה ריחו נודף וחוששין שמא מריח גוי באותו נקב ומכניס [לתוכו] קנה דק ומוציא בו יין אסור להפקידו אצל גוי ולשלוח עמו, ומקום שאין עושין מותר [להפקיד ו]לשלוח ביד גוי לכתחלה בלא שומר ישראל ואינו חושש. ואותו נקב קורין אותו בלשון ארמי שיכא. ובמקום שנוהגין שסותמין את פי הכד של יין בעץ שמתקנין אותו כשיעור פי הכד ומהדקי ליה ושופכין עליו זפת וזופתין את כל פי הכד וקושרין נייר על ההוא זפת וחותמין עליו, אנו רואים אם אין בני אדם יכולין להסיר את העץ שעל פי הכד מבלי שבירת החותם הרי הוא בחזקת חותם בתוך חותם. ודסקיא שיש בתוכה נוד של יין אם היתה צרורה ופיו למטה הוי חותם בתוך חותם פיו למעלה לא הוי חותם [בתוך חותם], ואי כייף פומיה וצייר הוי חותם בתוך חותם. ולא אמרו שני חותמות דוקא, אלא שיהא שם כלי אחר כסוי לבד והחותם ביניהם, ובכך יהיה הכלי חותם בתוך חותם.
<h2>דף לג.</h2>
גרסי' בפרק אין מעמידין תנו רבנן נודות הגוים חדשים גרודין מותרין, ישנים מזופתין אסורין. כיצד גוי רבבן ועבדן ונותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש. וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין [כי ישראל עומד על גביו מאי הוי, אמר רב פפא הכי קאמר גוי רבבן ועבדן וישראל נותן לתוכן יין וישראל אחר עומד על גביו, וכי מאחר דישראל נותן לתוכן יין] ישראל אחר עומד על גביו למה לי, דילמא אגב טירדיה מנסך ליה ולאו אדעתיה. ורב זביד אמר לעולם כדקתני, ודקא קשיא לך כי ישראל עומד על גביו מאי הוי, משום דמעיקרא נעשה כמי שזורק מים לטיט. אמר רב פפא שמע מינה מדרב זביד האי גוי דשדא חמרא לבי מלחא דישראל שרי.
<h2>דף מ:</h2>
ויין של תפוחים דאמרי' ביה שהוא מותר היכא דליכא למיחש לתערובת יין [אחר] והיכא נמי דליכא חשש שנעשה בכלים שהם אסורים שמשימין בהם יין אחר, ונעשה בזריזות ובנקיות לרפואה או זולתה שנעשה בכלים חדשים, ולא נעשה למכור, כדגרסי' בסוף פרק אין מעמידין [מ' ע"ב] אמרו פעם אחת חש רבי במעיו אמרו כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של גוים אסור או מותר, אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של גוים ושתה ונתרפא, אמר לו כל כך יש בידך ואתה מצערני, בדקו ומצאו גוי אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה ושתה ממנו ונתרפא, אמר ברוך המקום שנתן עולמו לשומרים.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. דורכין עם הנכרי בגת, אבל אין בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו [אבל] מוליכין עמו פת לפלטר. ואמרי' בגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך, פי' כיון שהתחיל לימשך אפילו בגת עצמו או בכלי ראשון שדורכין אותו בו מיד נעשה יין נסך. והקשינו על רב הונא מרישא דמתני' תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי והרי התחיל לימשך, ותרצינן בגת פקוקה ומלאה שאינו נמשך כלל. ואית דגרסי והתנן אין עושה יי"נ עד שירד לבור, התם בגת פקוקה ומלאה. ומקשי' תו עליה ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ומתרצינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, מתניתין במשנה ראשונה, דרב הונא במשנה אחרונה, כדתניא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא, כלומר שאינו נעשה יי"נ בגת ואע"פ שהתחיל לימשך, והואיל דליכא למיחש בגת ליי"נ דורכין עמו, שאין לחוש על הגרמת טומאה שכבר נטמאו אותן הפירות קודם הדריכה, ואין לחוש נמי ליי"נ שאסור לפועל לעשות ביי"נ, הלכך דורכין עם הנכרי [דלא חיישי' לדרב הונא, אלו דברי משנה ראשונה, חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי] בגת משום דרב הונא שכיון שהתחיל היין לימשך אפילו בגת עצמו נעשה יין נסך. והלכתא אסור לדרוך עם הנכרי בגת. ואין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה ואין צריך לומר שאין דורכין, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל בוצרין עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. והלכתא כמשנה אחרונה וכדרב הונא שכיון שהתחיל לימשך היין בגת או בכלי ראשון מפני דריכתו נעשה יין נסך.
<h2>דף נו:</h2>
והא דאמרי' במתני' ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, וקא מפרש עלה בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור, הני מילי כולהו כמשנה ראשונה אינון, ואע"ג דרב הונא גופיה (ד)אמר לעיל יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ ולא ס"ל כמשנה ראשונה אלא כמשנה אחרונה והלכתא כותיה והכא קא מפרש אליבא דמתני' ל"ש אלא שלא החזיר גרגותני לגת, כמשנה ראשונה הוא מפרש אבל הוא לא סבירא ליה. ויש מי שמחליף זו המימרא האחרונה דגרגותני בשם חכם אחר ולא קשיא דרב הונא אדרב הונא. מכל מקום לא נאמרה האי מילתא דגרגותני אלא אליבא דמשנה ראשונה. ותו אקשינן על הא מילתא דגרגותני וגרגותני גופיה במאי מיתסרא בנצוק שמע מינה נצוק חבור, ומפרקינן כדתני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו. ופי' גרגותני כלי העשוי מקנים או מעצים כגון כורת הקש וכורת הקנים וכדמפורש ענינו בפרק חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א]. וזה סדר הגת וסדר הבור וסדר הגרגותני, הגת הוא שדורכין שם הענבים ואחר דריכתן שהוא יין משימין גרגותני שהיא מסננת על פי הבור שלפני הגת, ומוריקין היין שבגת על הגרגותני, שהוא על פי הבור, והיין משלשל למטה בבור, ומשתיירין בתוך הגרגותני הענבים וכל הפסולת. ואותו הפסולת שהוא בגרגותני נאסר משום נצוק שהוא מתחבר עם היין שבבור שהוא יין נסך, ושמע מינה נצוק חבור. ותרצינן אינו נאסר משום נצוק אלא מפני שפחסתו בורו, כלומר שנתמלא הבור יין ונפרץ על שפתו ונגע היין של הבור בגרגותני ונאסר הפסולת שיש עליו מפני שנגע ביין נסך של הבור ולא נאסר משום נצוק. והאי פחסתו לשון בריצה היא. ולי הכותב נראה דהא מילתא דגרגותני לא אמרה רב הונא, דאי רב הונא אמרה היכי אמרי' שמע מינה נצוק חבור ותרצינן שפחסתו בורו, הוה לן למימר רב הונא לטעמיה דאמר נצוק חבור, דהא אמרי' לקמן [ע"ב ע"א] אמר רב הונא נצוק חבור ליין נסך, אמר ליה רב נחמן מנא לך הא אילימא מדתנן וכו'. מכל מקום הא מילתא דגרגותני אליבא דמשנה ראשונה אימריא, ולית הלכתא אלא כמשנה אחרונה דכיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ, ואע"ג דלא החזיר גרגותני לגת אסור מה שבגת.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא גוי דהוה סליק בדיקלא לאתויי לולבא, בהדי דקא נחית נגע רישא דלולבא בחמרא שלא בכונה שרייה רב לזבוניה לגויים. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ, אמר להו אימר דאמרי אנא בשתייה, בהנאה מי אמרי. ואשתכח בשאלות לקמאי בהאי לישנא, וששאלתם וקשיא לכון ההוא עובדא דהוה במחוזא [נ"ז ע"ב] וקשיא לכון ותמהותון מאי טעמא לית הלכתא כרבא, לית תמיהא דמן כמה טעמי ברירי לית הלכתא כרבא, ודקשיא לכון דרשב"ג פליגא אדרבא והלכתא כרשב"ג. וכן מעשה דיין נסך ומגע גוי וסתם יינם של גוי פרישנא לכון כמו שהראוני מן השמים. יין נסך שנסך ממנו גוי לע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף, כמו ששנינו [ע"ג ע"א] יי"נ אסור ואוסר בכל שהוא, ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא [ל' ע"ב] שלשה יינות הן, יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתייה ומותר בהנאה. מגע גוי שהגיע לכלל נסוך ויודע בטיב ע"ז ומשמשיה כיון שבלבו לע"ז והגיע לידו יין ומשכשך בו אסור אפילו בהנאה [משום חומרא דע"ז, ומגע גוי שלא בכוונתו אסור בשתיה ומותר בהנאה], וזהו שאמ' [רב] תינוק בן יומו עושה יי"נ, ולא יי"נ ודאי דאי אפשר לומר כן בן יומו כיצד מנסך, אלא כך פירשו חכמים תינוק בן יומו יש לו מגע לאסרו בשתייה, שלא תאמר תינוק בן יומו הרי הוא כחתיכה של בשר ואין לו [מגע] כל עיקר ומותר בשתייה, לכך הוצרך לומר תינוק בן יומו עושה יי"נ כלומר לאסור יין שנוגע בו בשתייה, וכך אמרו חכמים ההוא עובדא דהוה בבירם דההוא גוי דסליק לדיקלא לאתויי לולבא בהדי דקנחית נגע בחמרא שלא בכונה שריה רב לזבוניה לגוים, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה י"נ, אמר להו אימר דאמרי אנא בשתיה, אבל בהנאה מי אמרי, אל[מ]א כי אמר רב עושה יי"נ למיסרא למגעו בשתיה, אבל בהנאה מותר. ואיתיביה רב שימי בר חייא הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן בשוק טהור ואמרי לה טמא — ולא בזמן הזה שישראל שרויין בארצות טמאות אלא בזמן שהיו ישראל שרויין בארץ ישראל ונוהגין טומאה וטהרה, — יינן גדולים עושין יי"נ, קטנים אין עושין יי"נ. ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים, גדולים שיודעים בטיב ע"ז ומשמשיה, קטנים שאין יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה. ואי אמרת תינוק בן יומו עושה יי"נ קטנים אמאי אין עושין יי"נ, א"ל רב כי תניא ההיא אבני שפחות, אבל עבדים אפי' קטנים. ואמר ליה רב שימי והא וכן קתני [אלמא עבדים ובני שפחות כי הדדי נינהו], ארוקן ומדרסן כי הדדי נינהו, אבל איינן לאו כי הדדי נינהו, הניחא למאן דמתני טמא, אלא למאן דמתני טהור מאי איכא למימר, וא"ל רב הכי קאמר וכן עבדים כבני השפחות, מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושין יי"נ, מלו וטבלו לא, אף עבדים מלו ולא טבלו עושין יי"נ, כמו שאמרו חכמים [יבמות מ"ו ע"א] לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, אבל מלו וטבלו אין עושין יי"נ. ואם תאמר מלו וטבלו הוצרך לומר הא ודאי נעשו ישראל, אין, הוצרך לומר לאפוקי מדשמואל דאמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן השוק אע"פ שמלו וטבלו עושין יי"נ עד שתשקע שם עבודה זרה מפיהם, ולכך הוצרך לומר מלו וטבלו אין עושין יי"נ. ופירק רב את המשנה לדבריו ולא יכול רב שימי להשיבו, ועמדה המשנה כדבריו ושתק רב שימי. ואע"ג שאנו אומרים גופא אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן השוק וכו' ולא אתותב רב נחמן ועמדה בפלוגתא דרב ושמואל, (ו)באסורא הלכתא כרב, וזו הלכה רווחת בישראל. ומנין שמגעו של גוי בכונה כיון ששכשך אע"פ שלא נסך אסור בהנאה, שכך אמרו חכמים דהוה עובדא דהוה במחוזא [נ"ז ע"ב] בההוא גוי דעל בחנותא אמר להו אית לכו חמרא לזבוני, אמרי ליה לא, הוה יתיב דולא דחמרא קמיה שדא ביה ידיה ושכשכיה, אמר להו האי לאו חמרא הוא, שקליה מריה בריתחא שדייה בחביתא שרייה רבא לזבוני לגוים (כוליה), אפליגו עליה רב [הונא בר חיננא] ורב הונא בריה דרב נחמן, וקאמרי' בסופא איקלע רב נחמן למחוזא על לקמיה, אמר ליה כי האי גונא מאי, אמר ליה אסור בהנאה. אמר ליה רבא והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יי"נ. אמר ליה אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא, [דמי דההוא חמרא] דהוה בדולא דשכשכיה גוי מי אמרי. מכאן למדנו מגע גוי בכונה אע"פ שלא נסך [אסור] בהנאה, והלכתא כי האי מעשה חדא דקאי רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן ורב נחמן בחדא שיטתא, ועוד דכבר קבלה רבא מרב נחמן, ועוד דאביי נמי כוותהון קאי דהא אותביה לרבא ואיתותב נמי רבא מיניה, דקאמר רבא כי אתאי לפום בדיתא אקפן נחמני שמעתא ומתני', שמעתא עובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל, בטבריא ואסר ר' יוחנן, מתני' כדתניא אגרדמים גוי שקדח במניקת והעלה וכו' מאי לאו בהנאה לא בשתייה, אי הכי ליתני ימכר כדקתני סופא חרם גוי שהושיט ידו לתוך חבית של יין (ולא שכשך) וכסבור של שמן הוא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר לגוים תיובתא דרבא תיובתא. וכי אפליגו הני דאסרי לאו לכוליה דנא, אלא לשיעור ההוא דולא דשדא ביה גוי ידיה ושכשך, ולא קנסא קנסוה לסבוייא אלא דינא פסקו עליה ככולהו רבנן ודלא כרבא, ומן כל הלין טעמי לית הלכתא כרבא. ושמעתא דסופא דר' [ישמעאל] [ס"א ע"א] שכתוב אמאי אין הלכה אלא כר' אליעזר, הללו שמועות מעורבות זו בזו ופירושן עולה לאחד, כך הראוני מן השמים ששנינו המטהר יינו של נכרי ונתנו ישראל ברשותו של גוי עיר שיש בה גוים וישראלים מותר ואע"פ שאינו דר באותה חצר. והגאון [ר' יצחק] כתב בהלכותיו בהא דאמר רב תינוק בן יומו עושה יי"נ (ובלוקח) [אבל הלוקח] עבדים מן הגוים ומלו וטבלו לאלתר אין עושין יי"נ, ורב נחמן אמר שמואל קטן בן יומו אין עושה יי"נ, שאין עושה יי"נ אלא היודע בטיב ע"ז ומשמשיה, אבל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, וכמה אמר ר' יהושע בן לוי עד י"ב חדש. ואפלוגי רבואתא בהא מילתא איכא מאן דסבירא ליה כרב דהלכתא כרב באיסורי, ואיכא מאן דסבירא ליה כשמואל מדקא מפרש ר' יהושע בן לוי מימריה שמע מינה כותיה סבירא ליה. אבל בני השפחות שמלו ולא טבלו לד"ה גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ, ואם מלו וטבלו אין עושין יי"נ. ההוא עובדא דהוה [במחוזא] דעל ההוא גוי לחנותא אמר להו אית לכו חמרא לזבוני אמרי ליה לא וכו' עד זה היה מעשה ואמרו ימכר.
<h2>דף נח.</h2>
וכחו של גוי שלא בכונה לא גזרי ביה רבנן ושרי אפילו בשתיה, והיכי דמי דקא מוריק ממנא למנא ולא קא נגע בחמרא וסבר דשכרא הוא כי האי גונא שרי אפילו בשתיה, כדאמרינן ר' יוחנן בן (אחא) [ארזא] ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקיין, לבסוף איגלאי מילתא דגוי הוה מר אסיר אפילו בהנאה ומר שרי אפילו בשתיה, אמר ר' יהושע בן לוי מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי, מאן דאסר שפיר אסר, אמר, רבנן כי הני שכרא שתו, אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה, ומאן דשרי שפיר שרי, אמר, רבנן כי הני חמרא שתו ואמרי לי תיב ואשקיין אלא ודאי שיכרא הוא. והא קא חזי ליה, בלילא, והא קא מורח ליה, בחדתא. ותיפוק ליה דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכונה ואסור, לא צריכא דקא מוריק אורוקי וכחו שלא בכונה לא גזרו ביה רבנן. איתמר אמר ר' יוחנן יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ר' חייא בר אבא [נ"ט ע"ב] איקלע לגבלא וכו'. ואע"ג דאין הלכה כר' יוחנן בהא דאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דק"ל [יבמות מ"ה ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, אבל ביין שמזגו גוי אסור, ובתרמוסא דשלקי לה גוים דאסור לפי שאינן בני תורה הלכתא כותיה, ואתיא כההוא דאמרי' במס' שבת [קל"ט ע"א] דשלחו ליה בני בשכר ללוי בכילה וכשותא דכרמא ומת בי"ט שני, ואסר להו כולהו לפי שאינן בני תורה, דלא אמרו דברים הללו אלא בעמי הארץ גמורים דאתי למסרך, ומוכחא מילתא שהרי האידנא נהגו לקבור את המת ביו"ט שני בכל מקום [שיזדמן שם] הואיל וליכא האידנא אתרא דעמי הארץ דומיא דבני בשכר. וכתב הרב ר' יהודה ז"ל והאי מזיגה דקאמרי אפילו באיקטופי בלא ניצוק, דאי בניצוק הוה ליה לגמרא לאותובי עליה הנהו מתניאתא שהובאו על דברי רב הונא לקמן בניצוק, דר' יוחנן לא אסר אלא משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
<h2>דף נט:</h2>
והא דאסר רב כהנא להוליך ענבים לגת הכי מתחזי לן דבגת יבש הוא דלית ביה חמרא ואסיר למעבד הכי לכתחלה, אבל דאיעבד שרי דלית ביה שום איסורא הואיל והגת יבש הוא, ולכתחלה אסור משום לך לך [אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב], שפעמים שיהיה יין בגת ומשתלי ומוליך גוי ואסר ליה לכוליה חמרא ולכך עבדו רבנן הרחקה יתירה, והיכא שיש בגת ענבים ומתחיל כבר היין לצאת ולהמשך אסור לשפוך שם ענבים ע"י גוים, ואפילו דאיעבד נמי אסור, מפני שהיין כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ. ויש נמי מי שמקל ואומר שאין היין נמשך נעשה יי"נ עד שידרס ברגל או בבעוט, אבל יין הנדרס אגב איצצא דענבים ומפני כבדן שנשפכות זו על גב זו, אינו נעשה יין נסך, ואם הוליך הגוי שם ענבים דאיעבד אין אוסרין אותו היין. ואנן לא ברירי לן דברים אלו, כי היין הנמשך מפני כבדן של ענבים אלו על אלו אמאי אינו נעשה יי"נ, שהרי יש בני אדם ששותין אותו והוא חשוב בעיניהם. ומי שמקל בדברים אלו בלא ראיה אין מקבלין הימנו, כי מה שאמרו יין [כיון] שהתחיל לימשך עושה יי"נ, לא שמו חלוק בין דריסת הרגל ובין מפני כבדן של ענבים אלו על אלו, אלא כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ, וכל שכן שהענבים שבאים בדרדורין מנהגא דעלמא לבועטן בידים, וכ"ש כשמתקבצות בגת נדרסו ונתזו מזו לזו והיין נמשך מהם, והמקל בדבר זה עליו להביא ראיה, והמחמיר תבא עליו ברכה, ואין להוליך לגוי ענבים לגת כל עיקר, ואם הוליך והשליכן לגת שהיין נמשך בו מן הענבים ראוי לאסור אותו יין. ואע"ג דשני רב כהנא לרב יימר (הכי) [הביא] קאמרת, אנא לכתחלה קאמינא, דמשמע דאיעבד שרי, ההוא בגת שאין בו כלום הוא, ואפילו הכי לכתחלה אסור משום לך לך אמרין נזירא, גזירה דלית ביה יין אטו היכא דאית ביה, אבל היכא דאית ביה יין [אפי'] דאיעבד ראוי לאסור מה שבגת. ויש נמי שמקל ואומר כי זה שאמרנו גוי אסור להוליך ענבים לגת משום לך לך אמרין נזירא, זו השמועה נאמרה סמוכה לראשונה שאמרו יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרי' נזירא, כלומר שלא היה אסור מעקר [הדין] אלא משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וכמו כן הזכירו רבותינו זו השמועה סמוך לה שגוי אסור להוליך ענבים לגת, בגת שיש בו ענבים והיין נמשך בהן, ואעפ"כ אינו אסור מעיקר הדין אלא משום לך לך כמו היין שמזגו גוי, דאם כן שבגת ריקן הוא זה שאמרו, כמה חומרא יש בדבר זה שנגזור גזירה לגזירה, שהרי היין עצמו שמזגו גוי אינו אסור [אלא] משום לך לך, וכן נמי אסור להוליך ענבים לגת שיש בו יין משום לך לך, ונגזר עדיין בגת ריקן גזירה לגזירה, ולכך ודאי הא דאמרי' אסור להוליך ענבים לגת בגת שיש בו ענבים, ואי אפשר שאין היין נמשך מהן. ואם תאמר א"כ מאי טעמא הוא מותר דאיעבד, והרי יין שמזגו גוי אסור ולא שמו חלוק בין לכתחלה בין דאיעבד, התם לפי שהוא יין החמירו בו וכדאמרי' יין שמזגו גוי אסור, אבל הכא בגת שאינו עדיין יין אלא רובו ענבים הקלו בו בדאיעבד, אלו דברי המתירים. והנך דאסרי אמרי לעולם בגת ריקן עסקינן וגזרינן גת ריקן אטו גת מלא, ואי אמרת האיך נגזר גזירה לגזירה שהרי היין שמזגו גוי אינו אסור אלא משום לך לך, לעולם אימא לך שיש חלוק בין זה לזה, שהיין שמזגו גוי שני מינין הן מים ויין, אבל ענבים לגת מין אחד הוא. והני שמקילין אמרי לך לא מצינו חלוק בין מין לשאינו מינו לענין זה שהוא כחו דגוי. ודברים אלו צריכי עיונא ורבה לאגמורינן, מיהו בין כך ובין כך צריך להחמיר בדבר זה מכל פנים והמחמיר תבא עליו ברכה.
תשובה לרבנא יעקב בן רבנא משה ז"ל ישראל שהיה בכפר ברחוק מקום ואינו יכול לטהר את יינו מותר לעשותו ע"י גוים, ואין בו אלא משום מגע גוי ומותר בהנאה, דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן [ל' ע"ב] שלש[ה] יינות הן, יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, שיין נסך איתקש למת [כ"ט ע"ב], מה מת מטמא בכזית, אף יי"נ בכזית והוא יין של הנסוך עצמו, סתם יינן שאינו מפורש אם הוא לנסוך אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, כשאר כל משקין טמאים, המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה, שאין בו אלא משום מגע, שמע מינה דמגע גוי מותר בהנאה. ואפילו דעתו של גוי העוסק ביינו של ישראל לנסך, לאו כל כמיניה לנסוכי חמרא דלאו דיליה, דאמר רב [אשי] [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בעל כרחיה שרי לישראל למשקל דמי חמרא מיניה, מאי טעמא מקלא קלייה כלומר הפסידו לו ומשלם. ואמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירים אותו מפני שני דברים, אחד מפני שאין מנסכין יין שלא בפני ע"ז, ואין נסוכו נסוך גמור, ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסר ייני לאנסי. ואם נפשך לומר ההוא מעשה [נ"ז ע"ב] דהוה במחוזא בההוא גוי דאתא לחנותא דישראל שמוכר בו יין ואמר להו אית לכו חמרא לזבוני, ואמרו ליה לא, והוה חמרא בדולא ושדא גוי ידא בדולא, אמר האי לאו חמרא הוא ושכשך ביה, ושקליה האיך בריתחיה ושדייה בחביתא, ושרייה רבא לזבוניה לגוים, ואע"ג דקא מסיקנא הא איתותב רבא שהשכשוך עושה יין נסך לאוסרו בהנאה, מרוחק מעשה זה משמעתיה דרב אשי, כי מעשה זה יין הנמכר בחנות הוה, דזה מוכר וזה רוצה לקנות והוה ליה כיינו של גוי וקם ליה ברשותיה דגוי, וכי קא מנסך דידיה קא מנסך, אבל שמעתא דרב אשי אינו עשוי למכור וברשותו דישראל הוא ולאו כל כמיניה לנסוכי בעל כרחיה. ועוד גוים שבחוצה לארץ אינן עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ובזמן הזה אין מנסכין יין לע"ז אלא לתקרובת בעלמא. ואפילו יינו של גוי ההוא דמקריב אסור בהנאה, ואידך לא אסור אלא משום מגע גוי, אבל גזירה היא, הלכך יינו של ישראל העשוי בידי גוים מותר בהנאה ואין בו משום תקרובת ע"ז, ולא משום יין נסך, והלכה כרב אשי דבתרא הוא, ועוד ההוא מעשה היה מתכוין הגוי לנסך מתוך כעסו, וישראל העושה יינו על ידי גוים מי ימר דדעתיה לנסוכי, ויש הפרש בין ודאי לסתם. — ואנן לעניות דעתין חזי לן שאין לסמוך על זו התשובה כלל כי ודאי ישראל המפקיד יינו אצל גוי שלא בחותם אחד או העושה יינו ע"י גוים אסור בהנאה, כי מגע גוי בכונה גזרו ביה רבנן ואסור בהנאה, וזהו סתם יינו, ואפילו מגע גוי שלא בכוונה חזינא ביה פלוגתא ביני רבואתא מינייהו מאן דמשוי ליה כסתם יינן, ומינייהו מאן דשרי ליה בהנאה. ועוד מה שאמר אין בו אלא משום מגע גוי ומותר בהנאה, ודברים אלו אינן כי מגע גוי בכונה אסור בהנאה וכמו שפירשנו לעיל, ועוד מה שהביא ראיה מיהא דר' אסי ור' יוחנן שלש יינות הן יי"נ וסתם יינן והמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה והוסיף בעל התשובה זו בדבריו שאין בו אלא משום מגע גוי, הא אשמעי' מינה דמגע גוי מותר בהנאה, הא מילתא ליתא בגמרא אלא אסור בשתיה ומותר בהנאה. ולולי שתרצו בגמרא [ל"א ע"א] על המפקיד יינו כגון שיחד לו קרן זוית היה אסור אפילו בהנאה, כי מגע גוי בכונה אסור, וכל שכן זה היין המופקד אצל גוי שהוא בלא חותם ומיוחד לו לעשות בו חפצו הוא נוגע בו ומנסכו ועושה בו כל רצונו והרי הוא כסתם יינו ואסור בהנאה, דאפילו מגע שלא בכונה יש מי שעושה אותו כסתם יינו. והכין כתב הגאון רבי יצחק ז"ל בתשובותיו וסתם יינן הוא מגע גוי שלא בכונה. ודברי גאון זה צריכי עיונא דאיכא דפליגי בין מגע גוי בכונה למגע גוי שלא בכונה, ומיהו דברי הגאון רבי יצחק דיקי בכל מקום. ועוד מה שאמר חכם זה מחכמי צרפת ואפילו דעתו של גוי העוסק ביינו של ישראל לנסך לאו כל כמיניה לנסוכי חמרא דלאו דיליה, הא מילתא ליתא, כי כמה מעשה וגם זה המעשה שאסר רב נחמן והלכתא כותיה בגוי המנסך יינו של ישראל הוא, ומגע גוי בכונה גזרו ביה רבנן והוא אסור אפילו בהנאה. ומה שהביא ראיה ממה שאמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בעל כרחיה שרי ליה לישראל למשקל דמי מיניה, הא מסקינן כלישנא בתרא שאפילו רב אשי אסרו בהנאה, וכדאמרי' בלישנא בתרא דרב אשי, אע"ג דלזבוני' ולמשקל דמיו אסור, משקל דמיה מההוא גוי דנסכיה שרי, שתשלומין הוא שמשלם לו ההוא גוי מפני שהפסידו הוא לו, ולא דמי יין נסך הוא, אבל למכרו לשאר גוים אסור הוא בהנאה. ומה שהתירו בהנאה ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא בגוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז, אע"פ שיש מי שאומר שאין הלכה כמותן, ומי שאומר שהלכה כמותן, לא התירו אלא בגוי המנסך יינו של ישראל בעל כרחו והוא רוצה למנעו ואינו נמנע עבורו, וזה כולו בזמן דלא עבד מעשה רבה וכההוא דהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני וכו' כדמפורש התם, אבל יינו של ישראל בלא חותם ברשות גוי ודאי אסור הוא אפילו בהנאה כסתם יינן דמאי דבעי גוי עביד ביה. ומה שאומר נמי גוים שבחו"ל אינן עובדי עבודה זרה וכו' ליתיה כלל.
וכן נמי הא דבעינן לאוקומי הא דרב אשי גוי דנסכיה לחמרא דישראל וכו' כתנאי יינו של ישראל שנסכו גוי שלא בפני ע"ז אסור, ור' יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין אותו משום שני דברים, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז, ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי, והאי פלוגתא דפליגי ת"ק ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירה לגבי הנאה הוא דפליגי אם אסור בהנאה כשאר יי"נ, אבל בשתייה כיון דהוה ליה מגע גוי אסור בשתייה וכ"ש כאשר נסכו. ואיתא נמי האי פלוגתא בשחיטת חולין בס"פ השוחט אחד בעוף [מ' ע"א], אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה [וסבר לה כר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמה לא אסרה], עשה בה מעשה אסרה, רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. [ופירש גאון ז"ל הכי, פי' במשהו, אלא במעשה גדול כגון שחיטה לגמרי וכדומה לה, ואמרי' לה נמי התם כתנאי גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור ור' יהודה בן בבא וכו' רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי גוי, אבל ישראל לצעורי קא מכוין. וכתב בעל הלכות הכי, אמר רב (אסי) [אשי] האי גוי דנסכיה חמרא דישראל אע"ג דאסירי' דמי מאינש אחרינא, משקל דמי מההוא גוי שרי, מאי טעמא מקלא קלייה, איכא מאן דשרייה לזבוני, איכא מ"ד אסור דהוה גופיה אסור בהנאה. אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה וכו' ומשום דקאמרי' רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו], וקמו להו כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא, ש"מ הלכתא כותיהו. ואיכא מאן דאמר דלית הלכתא כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא אלא כרב אשי דהוא בתרא ודבר זה כתוב לפנינו.
ובתשובה למר רב נחשון ז"ל, ישמעאל ודאי אין מנסך יין, מיהו ממגע [גוי] מי נפיק ליה, הלכך אסור בשתיה [ומותר בהנאה, אסור בשתייה] דהוי ליה מגע גוי, ומותר בהנאה דלא הוי כיין נסך. ובתשובה נמי לגאון ז"ל, וששאלתם ישמעאלי שהכניס ידו לתוך יינו של ישראל לאונסו ומתכוין לאוסרו עליו מהו בשתייה, כי יש במקומנו שמתירים אותו בשתייה מד[אמר] ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא שמתירין אותו. ואומר אני כשהתירו בהנאה התירו, והן אומרים בשתייה, ועוד אומ' ישמעאלי אין עושה יין נסך מפני שאין מנסכין יין שלהן, כי האי גונא שרי או אסור. כך ראינו ישמעלי(ם) האידנא עובד ע"ז הוא ואינו מכיר שהוא עובד, דאמור רבנן [י"א ע"ב] חמשה בתי עבודה זרה [קבועים] הם ואחת מהן [נשרא] בערביא. הלכך אע"פ שאינו מנסך עובד ע"ז [הוא], ולית הלכתא כר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא, ורב אשי הוה ליה בתרא והלכתא כותיה.
<h2>דף ס.</h2>
ופירש גאון ז"ל, גוי נקיט אדנא וישראל אכובא וקא שפיך גוי מדנא לכובא התם ודאי אתי מכח גוי ואסיר, ואי איפכא ישראל נקיט דנא וקא שפיך לכובא ונקיט גוי לכובא שרי, דקא אתי מכח ישראל, וגוי לא קא עביד מידי, [אלא] מינקט בעלמא הוא דנקיט. ואי מצדד גוי לההוא כובא כיון שמנענע אותה ביותר דומה כשופך לתוכה וכיון דבא מכחו אסור. גוי דארי זיקי וישראל אזיל בתריה, חסר אסור דאפשר לקרוביה לפומיה [דזיקא לפומיה] ושתי ולא ידיע מאי קא עביד, ואם נתפס עליו כגנב, כיון דחסר ליכא לאבחוני, מלא לא אפשר למשתי מיניה. גוי נקיט כובא וישראל אזיל אבתריה מלא אסור, דכיון דמלא נגע ידיו בחמרא ואסור, חסר שרי דלא מקרבא ידיה למנגע בחמרא, ואי אמרת ניחוש דילמא מעייל ידיה טפי עד דנגע בחמרא, כיון דקאתי למטרח טובא חזי ליה ישראל וקפיד עילויה, אבל לענין הלכה כרב אשי הוא דאין דרך ניסוך בכך. וחביות הסתומות בטיט הבאות בעגלות ומורידין מהן גוים בפני ישראל מותר, כי לנגיעה ליכא למיחש שהרי ישראל עמו, ואע"פ שמורידין מן העגלה ליכא למיחש דהא אינו מוריק מכלי אל כלי וליכא נגיעה, וליכא כחו מאחר שאינו מוריק מכלי אל כלי.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא חביתא דאשתקל ברזא דיליה אתא גוי נקטיה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור ואידך שרי. וחזי לן לעניות דעתין דהא דאמר כל דלהדי ברזא אסיר בהנאה ואידך שרי בהנאה. ואמר רב פפא גוי אדנא וכו' עד מצדד אצדודי אסור. ואמר רב פפא גוי דדרי זיקא וקא אזיל ישראל אחוריה וכו' עד אין דרך ניסוך בכך, והלכתא כותיה דרב אשי. מעצרא זיירא וכו' עד הוה עובדא ואסר רב יעקב מנהר פקוד ואפילו בכח כחו. ההוא חביתא דפקעה לארכה אתא ההוא גוי וחבקה שרייה רב פפא לזבוני לגוים, והני מילי דפקעה לאורכא, אבל לפותיא אפילו בשתיה נמי שרי, מאי טעמא מעשה לבינתא בעלמא קא עביד. ופירשו לה רבואתא לאורכא שמא יצא יין ויגיע לפיו או לידיו, אבל לפותיא כמו שמשים לבינה על גבי לבינה ואין היין יוצא לא לפיו ולא לידיו לכך התירוהו אפילו בשתיה. ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ונגוב, ואי לא, בהדחה בעלמא סגי ליה.
מתני' נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור, אין לו עליו מלוה מותר, נפל לבור ועלה וכו'. אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין. נפל לבור ועלה, אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור [משום] דדמי ליה כיום אידו. כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר לגוים, ור' שמעון מתיר אפי' בשתיה, ולית הלכתא כותיה. נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והתירו. אמר רב אשי כל שבזב טמא, בגוי עושה יי"נ, כל שבזב טהור, בגוי אין עושה יי"נ. איתיביה רב חייא לרב אשי נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה בבית שאן ואמרו ימכר, בחמתו אין שלא בחמתו לא, התם דקא אזיל מיניה מיניה.
<h2>דף סא.</h2>
מתני' המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים מותר. בעיר שכולה גוים אסור עד שישב ומשמר, ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר, ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גוים אחת היא. ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאוהו יין וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, וחכמים אומרים לעולם אסור עד שישב ומשמר, או עד שיבא ממונה שאין בא לקיצין, יינו של גוי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת אסור ואע"פ שמפתח וחותם בידו, וק"ל כתנא קמא דקאי כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. וגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה [ל"א ע"א] תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה, וחכמים אוסרים. ותורף הדבר דר' אליעזר לא חייש לזיופא ורבנן חיישי לזיופא. ואמר ר' חייא בריה דרבה בר נחמני אמר [רב חסדא אמר] זעירי הלכה כר' אליעזר. וגרסי' בפרק השוכר את הפועל [ס"ט ע"ב] והשתא דק"ל הלכה כרשב"ג דלא חייש לשיתומא וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים, משום שיכא. פי' מינקת, שמניחין במגופת החבית נקב [מאחר שטחין את פיה] כדי שתצא ממנו הרוח שלא ישבר הכלי, וחוששין שמא יכניס שם מינקת וישתה מן היין וינסכנו. אמר ר' יוחנן הכל משתמר בחותם בתוך חותם ואפילו יין. והכין מסקנא דמילתא, מיהו אצטריכנן למכתב הכא כלהו לישני דגמרא דאית לן למימרא עליהו היכי פליגי אליבא דרבנן, והלכתא כר' אליעזר. והכי לישנא דגמרא, אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד, ור' יוחנן אומר אפילו יין משתמר [בחותם אחד והא ר' אליעזר והא רבנן. איכא דאמרי אמר ר' אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין שאין משתמר חותם בתוך חותם אלא בשומר, ור' יוחנן אומר אפילו היין משתמר] חותם בתוך חותם, ותרוייהו כרבנן סבירא להו, מר סבר כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בחותם אחד, אבל בחותם בתוך חותם שרו, ומר סבר אפילו חותם בתוך חותם אסרי. ההוא לישנא דאימריא בגמרא, וק"ל דר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דרביה הוא, וק"ל נמי דכי הוו תרי לישני בגמרא הלכה כלישנא בתרא, הלכך הלכתא כר' יוחנן דאמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם. ואיכא מאן דקשיא ליה הכא כיון דק"ל הלכה כר' אליעזר דפליג בהדי רבנן ואמר כיון שמפתח וחותם ביד ישראל מותר בשתייה, היכי מסקינן הכא בלישנא בתרא דכרבנן סבירא להו, ור' יוחנן סבר כי פליגי עליה דר' אליעזר שאסור היין בחותם אחד, אבל חותם בתוך חותם שרי, ור' אליעזר שרי אפילו בחותם אחד, וכיון דהכי הוא, קשיא הא דאפסיקא הלכתא כר' אליעזר אהא דאמר ר' יוחנן אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם והכי הלכתא. ותירוצא דמלתא דהא דאפסיקא הלכתא כר' אליעזר דלא חייש לזיופא הני מילי לגבי שוכר בית בחצרו של נכרי, דכיון דמפתח וחותם ביד ישראל לא חיישי' לזיופא דמפתח וחותם, אבל לגבי חותם בתוך חותם ק"ל כר' יוחנן דאם משגרו או מפקידו ביד נכרי לא סגי ליה עד דהוה חותם בתוך חותם דחיישינן לזיופא, [אבל ודאי אי הוה חותם בתוך חותם לא חיישי' לזיופא], והלכה כר' אליעזר במאי דפליג בהדי רבנן בהאי ברייתא, וק"ל כר' יוחנן דיין הנפקד ביד גוי או נפקד בשליחות ביד גוי צריך חותם בתוך חותם, וכיון דהוי חותם [בתוך חותם] לא חיישי' לזיופא ואפילו רבנן מודו. והכי כתבו רבואתא כלהו, והכין עמא דבר.
ונשאל נמי חד מרבואתא והשיב הכי, כך הראוני מן השמים המטהר יינו של נכרי ונתנו ישראל ברשותו של גוי בעיר שיש בה ישראלים וגוים מותר, ואע"פ שאינו דר באותה חצר, ומיהו [המטהר] שהמפתח והחותם ביד ישראל, [ואם דר ישראל] באותה חצר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר, שהרי הוא דר שם ומשמרו, בעיר ברובה גוים אסור [אע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל] עד שידור הוא באותה חצר, או עד שישב שומר ואפילו נכנס ויוצא. ר' שמעון בן אלעזר אומר רשות גוים אחת היא. ושנו חכמים אחד הלוקח בית ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין ואותו ישראל דר באותה חצר מותר [ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת מותר] והוא שמפתח וחותם בידו, ועל זה אמרו חכמים לעולם אסור עד שישב ישראל וישמר, או עד שיבא ממונה שאינו בא לקצין. ואע"פ שמחלוקת חכמים בסוף משנה זו, הרי כבר אנו אומרים בסוף על דבר זה הן חולקין וכו'. הלכך יינו של ישראל בכפרים הדרין בהם ישראל ובית של גוי הוא ומפתח [וחותם] ביד ישראל מותר, כבריתא דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין בזמן שמפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתייה, וחכמים אוסרים. והלכה כר' אליעזר, דאמרי' [א"ר] חייא בריה דרבה אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר, וכיון דהלכה כר' אליעזר אין הלכה כחכמים שאמרו לעולם אסור. [ו]הלכה כתנא קמא דבריתא דאמר בחצר אחרת [מותר] והוא שמפתח וחותם בידו דקם ליה ר' אליעזר כותיה. ויין של ישראל [בכפר גוי ואין ישראל] דר באותו כפר [ומפתח וחותם ביד ישראל] מותר בשתיה שהלכה כר' אליעזר, ואין לחלוק בין כפר שיש בו ישראל לכפר שאין בו ישראל בזמן שהוא יינו של ישראל כאשר מפתח וחותם בידו, אלא בזמן שהוא יינו של גוי [וישנו ברשות ישראל] צריך להחמיר עליו ביותר, מפני שאם נמצא גוי אצלו אין נתפס עליו כגנב, שיכול לומר לו בשלי אני עומד, כדקאמרי' [ס"א ע"ב] ההוא כרכא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי ואשתכח גוי ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור. — וששאלתם ישראל שיש להם כרמים בכפרים של גוים ואין ישראל דרים באותן כפרים, אבל יש להם חצרות ובתים שם, ועושין יין ביקבים שלהם ובחביות שלהם, ועושין באותן חביות חותם בתוך חותם כתיקון חכמים, ומניחין קלפים על דלתיהם. מי שהוא עושה כן יפה הוא עושה, ויישר כחו ותבא עליו ברכה שעושה מה שאמרו חכמים ומדת צדיקים, ואין עליו יותר מיכן ואין צריך לא שומר ולא ממונה שאין בא לקצין, ויין שמשתמר כסדר הזה ראוי לברך עליו ולקדש ולומר עליו כל שירות ותשבחות [שבעולם].
<h2>דף סא:</h2>
והלכתא יינו של ישראל בכפר הדרין בו ישראלים ובית של גוי הוא ומפתח וחותם ביד ישראל מותר אותו יין בשתיה, ואם דר ישראל באותה חצר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בשתייה, דק"ל כר' אליעזר דאמר [ל"א ע"א] אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין בזמן שמפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתייה וחכמים אוסרים, והלכה כר' אליעזר, ואין לחלק בין כפר שיש בו ישראל לכפר שאין בו ישראל בזמן שהוא יינו של ישראל ומפתח וחותם בידו, אבל בזמן שהוא יינו של גוי וישנו ברשותו של ישראל צריך לשמרו ולהחמיר עליו ביותר, מפני שאם נמצא גוי אצלו אין נתפס עליו כגנב, שיכול לומר לו בשלי אני עומד, דאמר רבא [ס"א ע"ב] אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי, ואי לא אסיר.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור, ואפילו שכרו לסתם יינן שכרו אסור בהנאה, דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן ויהבו ליה חיטי באגריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי. תניא [ס"ד ע"א] ישראל שהיה נושה בגוי מנה ומכר ע"ז והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר, דדמי ע"ז ביד גוי מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, סופא משום דרוצה בקיומו. שכרו לעשות [עמו] מלאכה אחרת וכו' אוקמה רבא [ס"ה ע"א] כגון דאמר ליה [העבר לי] חבית חבית בפרוטה, דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שכרו אסור, חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שכרו מותר.
ובפסקא הכי והשוכר בהמתו לגוי להוליך עליה יין נסך שכרה אסור בהנאה. ומותר לישראל לקחת יין מן הגוי בזה העניין שיביא לו הגוי ענבים לתוך ביתו של ישראל ויעצרם ישראל ברשותו וימדוד היין, ובלבד שלא יגע הגוי ביין. וענבים מבוקעות שמוכרין גוים בשוק מותר לישראל לקנות מהן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, דא"כ נאסרו כל פירות (של) [על] ישראל. אבל היכא דנפל עליהו יין נסך אם שלמים הם ידיחם במים ומותרות, ואם היו מבוקעות אסורות אבל ענבים הנמכרות בשוק אע"פ שמנטפות כיון דלאכילה מוכנות ולא לגת אין בהן משום הכשר משקה ומותרות, וכן הלכה.
<h2>דף סה:</h2>
מתני' יי"נ שנפל על גבי ענבים ידיחם [והם מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. ותו מעשה בביתוס בן זונין וכו']. מעשה לסתור, חסורי מיחסרא והכי קתני ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס וכו'. ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיי"נ שרא להו [רבא] למטחנינהו ולמפינהו ולזבונינהו לגוים שלא בפני ישראל, כי היכי דלא ליתי ישראל למזבן מיניה. ואקשינן עליה דרבא ממתני' דתנן יי"נ שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם היו מבוקעות אסורות. ופריק רבא שאני חיטי הואיל ואית בהו צירא כמבוקעות דמיין. חמרא עתיקא בענבי ד"ה בנ"ט, [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו, רבא אמר בנותן טעם, אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא, והוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו, רבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין ושאינו מינו, ומין ושאינו מינו בנ"ט. חלא דחמרא וחלא דשכרא, חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין ושאינו מינו, ומין ושאינו מינו בנ"ט, רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מקרי והאי חלא מקרי, והוי ליה מין במינו, ומין במינו במשהו. חלא לגו חמרא ד"ה בנ"ט, חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו, רבא אמר בנ"ט, אביי אמר במשהו ריחא חלא וטעמיה חמרא [חלא, והוה ליה [מין במינו ומין] במינו במשהו, רבא אמר בנ"ט ריחיה חלא וטעמיה חמרא] חמרא, ומין ושאינו מינו הוא ובנ"ט. האי בת תיהא גוי לישראל שפיר דמי, ישראל לגוי [אביי אמר אסור, רבא אמר מותר] אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא, רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא הוא. והלכתא בהני כולהו כרבא, דק"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכבר פירשנו ענין ריחא בהלכות חלב ודם. ופירש חד מרבואתא הכי, פי' בת תיהא גוי לישראל שפיר דמי הכין חזינא דזיקא דמפיק אדם מפומיה ומעייל לפומיה מקרי תיהא בלשון ארמי, ובת תיהא נקב הוא שנוקבין במגופת החבית, ומניחין פיהם על פי הנקב ושואפין [את] ריחו של יין ויודעין אם חומץ הוא ואם טוב הוא, ואין טועמין אותו כל עיקר. בזמן שבא גוי לבדוק יינו של ישראל בבת תיהא [שפיר דמי משום דלא טעים ליה כלל ולא קא נגע ביה ולא קא מטי לשפוותיה, אבל ישראל אם בא לבדוק יינו של גוי בבת תיהא] ויינו של גוי אסור בהנאה בהא הוא דפליגי אביי ורבא, אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא וקא מתהני ישראל מיינו של גוי, רבא אמר מותר ריחא לאו כלום, [והלכה כרבא דריחא לאו כלום הוא]. והכי נמי [הלכה] כלוי דאמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא הוא.
<h2>דף סז.</h2>
פסקא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל והכי הלכתא. ולא בריר לן האי לישנא דגמרא ועיקר גירסא דיליה, דלא אשכחינן דאצטריך למימר על כללא וסתמא דמתניתין דליכא עלה פלוגתא הכי הלכתא. וכגון חומץ [ס"ה ע"ב] שנפל לתוך הגריסין, ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והוחמו נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור, וכן אמר רב דימי אמר ר' יוחנן. ואמר ריש לקיש נ"ט לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח או יתירה מלח, חסירה תבלין או יתירה תבלין, אלא כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת אלא מפני זה. איכא דאמרי אמר ר"ל נ"ט לפגם שאמרו אפילו אמרו קדרה זו חסרה מלח וכו' השתא מיהא הא פגימא. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ואם רבה טעם לפגם מותר, ונימא אם נתן טעם לפגם מותר, הא קמ"ל דאע"ג [דאיכא] מילי אחרנייתא דפגמיה בהדיה הלכתא כלישנא בתרא דר"ל. והא דקאמרי' נ"ט לפגם מותר על הטעם בלחוד קאמרי', לפי שדבר ברור הוא אצלנו השעורים בששים ובנותן טעם ובזולתם כמו שפירשנו בהלכות גיד הנשה, ומאי דאמרי' הכא נותן טעם לפגם מותר בטעמא אמרי' ולא בממשא, שהאיסור עצמו אסור לעולם כגון שרץ או חתיכת נבילה או זולתו שנפל למאכל חם מסלק אותו השרץ או הנבלה והטעם שנותר בו אם אינו לפגם אנו משערים אותו על החלקים המפורשים בהלכות גיד הנשה, אבל אם הוא נ"ט לפגם מותר. וזה שאנו אומרים שמסלק את האיסור בזמן שהוא בעינו, אבל אם נמוח ואין בו ממש כגון יין בגריסין רותחין או זולתו שנמוח ואין נכר בתוכו והוא נ"ט לפגם [מותר]. ויש מי שאומר כי נ"ט אינו אלא בקדירה וכדומה לה, והכי אשכחן לחד מן רבואתא בהאי לישנא, וששאלתם לפרש לכם מהו נ"ט לשבח ומהו נ"ט לפגם, בקדרות של גוים קא אמרי' [ע"ה ע"ב] שבשל בהן גוי ואח"כ בשל בהן ישראל, אם מה שבשל ישראל משביחו אותו טעם שפולטת הקדירה ממה שבשל בה גוי קודם לכן, אסור לישראל לאכול ממנו, ואם מה שבשל ישראל פגמו אותו טעם שפלטה הקדירה מבשול הגוי קודם לכן מותר. ועקר שבשל בדיעבד כדקאמרי' וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל וכו', ודוקא נשתמש דאיעבד, אבל לכתחלה אסור אפילו בדבר שהוא נותן טעם לפגם. ועכברא דנפל לחביתא דשכרא דאסרה רב [ס"ח ע"ב], אסקה רבא ואמר והלכתא נ"ט לפגם מותר, ועכברא בשכרא לא ידענא מאי טעמא דרב, אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור לית הלכתא כותיה, ואי משום דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח. איבעיא להו [ס"ט ע"א] נפל לגו חלא מאי, א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא, וא"ל ההוא אימרטוטי אמרטט. ומסקנא והלכתא בין חלא בין שכרא אידי ואידי בששים כשאר כל איסורים שבתורה, דחיישי' דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשכרא. ושמעינן מיהא דכל היכא שאין נתברר לנו הדבר בבירור גמור שהוא נ"ט לפגם לכולי עלמא ויש בדבר קצת חשש איסור דדילמא אשבוחי משבח אסרינן להאי מילתא בההוא טעמא עד דהוי ששים. וכתב בעל הלכות חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקה ונפל לתוכו עכבר או שרץ, שיעור אחד מאלף והחבית והמשקין מותרין, פחות מאלף אסורין, ואם בקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחלה. ואנן תמהינן על הא מילתא דכתב בעל הלכות דהיכי אפשר למהוי שיהיה העכבר ביין פחות מאלף אסור, דהא אמרי' [בשמעתא] אידי ואידי בששים, ואם רצה לומר דאימרטט ולא אפשר להשליכו, הרי דברים אלו רחוקים מן הדעת, הלכך לא ידעינן מאי קאמר בלע הלכות בהא מילתא.
<h2>דף סט.</h2>
מתני' נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר, [אם הודיעו שהוא מפליג] וכו'. ה"ד בחזקת משתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות אפילו הפליגו מכדי מיל [טהרותיו] טהורות, ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כיון שנתעלמו עיניו מהם [טהרותיו טמאות] וכו' עד כיון דאמר להם לכו ואני אבוא אחריכם סמכו דעתייהו. המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר וכו', וכן המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקנפנדריא ונכנס למדינה ורחץ מותר וכו'. היה אוכל עמו על השולחן ולגין על השולחן וכו' עד אם אמר לו מזוג ושתה מזוג ושתה אף מה שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות, סתומות כדי שיפתח ויגוף ויגב. אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כותיה, דתנן חביות פתוחות אסורות סתומות כדי שיפתח ויגו(ב)[ף] ויגב. וכי מאחר דק"ל כרשב"ג דלא חייש לסתומא וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט [לא] מותבינן חמרא בי גוים, חיישי' לשיכא, פי' מינקת. אמר רבא זונה גויה וישראל מסובין חמרא שרי, מאי טעמא נהי דיצרא דעבירה תקיף להו, יצרא דיי"נ לא תקיף להו, זונה ישראלית וגוי מסובין חמרא אסיר, מ"ט הואיל וזילי עלייהו בתרייהו גרירא. ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל [וגוי] אעיל גוי ואחדיה לדשא באפיה והוה בזעא בדשא, אמר רבא כל דלהדי בזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ההוא אושפיזא דהוה יתיב בה חמרא דישראל וגוי אשתכח גוי ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי, ואי לא אסיר. ההוא ישראל וגוי דהוו שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בגו כנישתא קם ונפק, אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי. ההיא רביתא דאשתכח[ת] ביני דני והות נקיטא אופיא בידה, אמר רבא חמרא שרי אימר [מגבה] דחביתא שקלה, ואע"ג דליכא השתא אופיא אימר אתרמויי אתרמי לה. ההוא מסוביתא דמסרה מפתחא לגויה, אמר ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בבי מדרשא ואמרו לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד.
ונשאל נמי רבינו האיי גאון ז"ל וזה תורף השאלה והתשובה, יין שהביאו ישראל בתוך הספינה של גוים וקנקנים של ישראל ידועים וכתוב עליהם שמותם וקשור על פיהם בקשר ידוע להם וחתום בחותמם, וכשהטעינו הספינה נתערבו הכדים בכדים של גוים אבל הם בספינה עמו, וכשהגיעו לנמל הוציאו כל אחד ואחד שלו, ועמד הפקיד של מלך ונטל הכל וחתם אותם באוצרות [עד שיראה מה שירצה המלך יקח והשאר יחזיר להם, ועמד באוצרות] זמן מרובה ונעלם מעיני ישראל עד שצוה המלך שילקח ממנו כך וכך ונלקח וחזר השאר אליהם, אם אותו שחזר אליהם אם עמדו עליו בברור כי הוא קשר שלהם וחתימ' שלהם מותר שימכר לישראל או לא. ואותו שנלקח לשלטון אם יתן השלטון ממנו לישראל המשמשין אותו ויעמדו עליהם אותם שהביאוהו ויאמרו אמת זה הוא קשר שלנו וכתיבתנו וחתימתנו מותר להן או לא. ולאודות הקנקנים של יין ראינו בהן כמה תשובות וכמה פירושים מחולפים, יש מי שהוא אומר לאחר י"ב חדש מותרים במזופפין כדי שיתעכל הזפת בזה הזמן, אבל שאינן מזופפין מחדש זפתן ויעשו בהן לאלתר. ויש מי שאומר יכניסן לכבשן מיד ומסיר את זפתן ונותן זפת חדש ומותרין. ויש מי שאומר הני י"ב חדש אם לא ינגבו, אבל אם ממלאן [מים] ומערן שלשה ימים בזה אחר זה בכל יום ויום כמה פעמים דיו. ילמדנו אדוננו היאך דעתו בהם במזופתין ובשאינן מזופתין ובחדשים ובישנים והיאך יטהרו ויהיו מותרים ויש להן תקנה או לא. והשיב הכי, תחילה ראוי לידע שאם הגוים הללו שאתם חוששין להם ממדת הישמעאלים הללו שעקר דת שלהן אסור יין ותעובו וקללת השותים אותו, הרי הוא מרוחק מעבודות שלהן הרבה ועבירה רואין אותו ואין בו חומר כל כך ואין חוששין מכחן לנסך. וכשעמד מר רב יהודאי ז"ל לא אמרן ביה לא איסורא ולא היתרא מפני שהרבה [יש מהם] האמגושים שהיו באותו זמן שיצאו למדת הישמעאלים הללו והודו למי שאסר את היין, עדיין לא היה לבם נקי מן האמגושות שהן מנסכין יין, ואף דור אחר ושלישי היו רופפין ונשאר בהם כלום מן הדת הראשונה והיו חוששין ממגען לנסוך. וכשישנו הדורות לא נשאר בהם כל עקר מאותו השיור כלום, ומי ששותה יין רואין אותו כעושה תועבה ואין בעבודתו זכר לו. אבל אם נצריים הם יש בהן חשש הרבה כי הם מנסכין את היין. ולענין היין שהיה בספינה וניטל לאוצר ונחתם ונעלם מעיני ישראל ואחר כך הוציאוהו אליהם, כל זמן שהוא בספינה והוא בחזקת משתמר לא תבעי שהוא מותר בשתייה, לפום ההוא דתנן [ס"ט ע"א] המניח יינו בקרון או בספינה וכו' ובתרה המניח נכרי בחנותו וכו', ובתרה היה אוכל עמו על השולחן וכו', ואמרי' עלה וצריכין וכו' וק"ל הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. וכל היכא דמרתת גוי כד מתחזי התם או שנתפס עליו כגנב שרי, וליכא למיחש אלא לענין מה שהיה מוצנע באוצר של מלך והוציאוהו משם ונתנו לכל אחד ואחד מה שהוא לו והרי אמרנו אם אותו המלך ומשרתיו אין מנסכין יין הדבר קל, וכל שכן אם בעלי היין מכירין את קשרן וכתיבתן, אבל אם השליט ומשרתיו מנסכין, צריך הדבר חותם, כמו שאנו אומרים [ל"א ע"א] אמר רבי יוחנן אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם. וכי קאמרי חותם בתוך חותם לאו ב' חותמות שחותמין של [אדמה] ושל שעוה, אלא היכא דלא איפשר למשלפיה לקשר שעליו החותם או לבורצא דטינא, שהיא המגופה החתומה בסיטמטא שהוא על פי החבית, ולאהדורה, כגון הא דמפרשא היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דדנא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם, לא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם [וכו'], ואי כייף פומיה וצייר הוי חותם [בתוך חותם] שאינו חוזר אלא אם נודע, אבל לזיופא דחותם בתוך חותם לא חיישינן שהרי הלכה כר' אליעזר. וכל אסרא וחתמא [ו]כיוצא באלו שאי אפשר להוציא כלום מן הנוד והחותם קיים, דאי אפשר [לנטלו] ולהחזירו לא יודע, חותם בתוך חותם הוא, וכשישראל מכיר חותמו על מתכונתו מותר ואפילו בשתייה. ולענין קנקנים של גוים ששאלתם מה דגמירנא ונקיטנא שמקובל מן מפלגי דעלמא שאם החזירן לכבשן של אור אפילו לאלתר לא חיישינן ולא צריכינן שום מדעם אחר כדאהדר ליה ר' אמי לר' יהודה נשיאה [ל"ג ע"ב] השתא ציר ומורייס שורף, אור לא כל שכן, וכדאמרי' אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן [האש] כיון שנשרה זפתן מותרין, אמר ר' אסי לא תימא עד דנתרא אלא אפילו מרפיא או נד מינד, אבל עאיל ביה קנסא הלכה כמאן דאסר. וקנקנים של גוים שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין לאלתר, כגון כובי דפום בדיתא וחצבי שחמי ופתוותא דבי מכסי כולהו אקראי בעלמא מניחין לתוכן יין לפיכך בשכשוך דיו. וכסי פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר, והני כסי דפחרא נינהו. וקנקנים שמכניסן לקיום ורגילין לקיים בהם את היין קימא [לן] כמו שהורה ר' אמי [ל"ג ע"א] הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן, וכדרבה דאמר צריך לערן מעת לעת, ואם ישהו י"ב חדש כשהן ריקים אע"פ שלא מלאן מים מותרים. ואשר כתבתם כי המזופתין מותרים לאחר י"ב חדש מפני שזיפתן מתעכלת, אנחנא הכי נקיטנא והכי גמירין רבנן מן פשאטי דשאלתא, דאיתמרן במתיבתא בפרקי משום קדמונים כלשון הזה, ומעצרתא דפחרא אע"פ דמקלף ליה לזפת דיליה אסירא עד תריסר ירחי שתא, או דממלא ליה מיא תלתא יומי מעת לעת ומערן, מידי דהוה אקנקנים. ודא היא הלכתא דדברא במתיבתא.
<h2>דף עב:</h2>
מתני' בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות וכו' עד לפי שאין פנאי לנסך. אומנין ישראל ששלח להן גוי חביות של יי"נ מותרין וכו' עד משנכנסה לרשותן אסור. המוכר יינו לנכרי (אסור) פסק עד שלא מדד דמיו מותרין וכו' עד המערה מכלי אל כלי המערה ממנו מותר, את שערה לתוכו אסור. תנן התם הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, האשבורן חבור לטומאה ולטהרה. אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה אינו חבור, [ליין נסך חבור]. ואמר רב נחמן מנא לך הא אילימא וכו' עד מיהא ליכא למשמע מינה. והקשינו על רב נחמן ממתני' דקתני אם יש בה עכבת יין אסור, האי עכבת יין במאי מתסרא לאו בנצוק וש"מ נצוק חבור, ודחה רב נחמן שפחסתו צלוחיתו. והקשינו נמי אחרות על רב נחמן ומדחי להון ומתרץ מאי דאקשו עליה, וקמה פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בנצוק לענין יין. ולא חזי לן לרבואתא פסקא כמאן הלכתא, מיהו ממאי דחזינן דאמר להו [רב חסדא] להנהו [סבוייתא מיקטפו קטופי] וכו', חזינן שסייע(ו) את רב הונא דנצוק חבור לענין יי"נ. וגם רב נחמן לא חלק עליו בפירוש, אלא שאמר לו מנא לך הא. ויש נמי מי שאומרין כי רב נחמן בפירוש פליג עליה דרב הונא, מדקא מקשינן כל הני קושייתא עליה, ועוד דקא אמרינן בכמה דוכתין בתלמוד שמע מינה נצוק חבור דאלמא פלוגתא היא. והא דאמרי' נמי שרב חסדא קם בה בהדי דרב הונא מדאמר להו להנהו סבוייתא מיקטפו קטופי או נפוצי נפוצי, לא משמע מינה דרב חסדא מסייע ליה לרב הונא, דאם כן דרב חסדא סבר דנצוק חבור לענין יי"נ, מאי קא מתהני לן באיקטוף איקטופי או [נפוצי נפוצי] כמה שעור קטוף ונפוץ זה, שהרי אית לן למימר כיון שמערה מכלי אל כלי באותו קילוח מעט הוי חבור, כיון שהנצוק חבור לענין יי"נ, אלא יש לומר דהא רב חסדא טעמיה דנפשיה קאמר ולא בא לסייע לרב הונא. ויש נמי לומר דרב חסדא מסייע ליה לרב הונא ואין קרוי נצוק אלא בלא קטוף ובלא נטוף וכדאמרי' לקמן [ע"ג ע"א] דלא נפיש עמודיה. וכללא דמילתא לא בריר לן שפיר למעבד עובדא הילכתא כמאן נינהו, מיהו ראוי להחמיר ולמעבד כרב הונא. וגם הגאון רבי יצחק ז"ל שכתב האי מימרא בהלכות דיליה אע"פ שלא פסק בפירוש הלכתא כמאן [מינייהו], מתחזי מכלל דבריו דכרב הונא סבירא ליה וכן תורף דבריו, אמר רב הונא נצוק לענין יי"נ הוי חבור, ואי קשיא לך הא דתנן המערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר, את שעירה לתוכו אסור, התם דמקטוף אקטופי, כדאמר להו רב חסדא להנהו סבוייתא כי כייליתו [חמרא] לגוים איקטופי איקטופי או נפוצי נפוצי, ואמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לגוים לא ליקרב גוי ולסייע בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור. ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא גוי ואנח ידיה אגישתא, ואסריה רבא לכוליה חמרא ש"מ נצוק חבור, שני התם דכוליה אגישתא ובת גישתא גריר. אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקניז שריא, והני מילי דקדים ופסיק ישראל, אבל קדים ופסיק גוי לא.
<h2>דף עג:</h2>
מתני' יי"נ אסור ואוסר בכל שהוא וכו'. רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט, חוץ מטבל ויי"נ במינן במשהו שלא במינן בנ"ט, יי"נ משום חומרא דע"ז, טבל כהיתרו כך איסורו, דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ותניא כותיהו דרב ושמואל, ותניא כותיהו דר' יוחנן וריש לקיש. ואיכא מאן דאמר אע"ג דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא ק"ל כרב ושמואל, ולא קא יהיב טעמא. והגאון רבי יצחק ז"ל כתב הכי. ואנן מספקא לן מילתא ולא איברירא גבן כהוגן.
<h2>דף עד.</h2>
מתני' יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי"נ שבו. ומסקנא אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה, כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי"נ שבו. וגרסי' נמי בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא [דחמרא] דסתם יינן בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא, ואידך תשתרי לך בהנאה.
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה, ואיזוהי גת של חרס עושין פיטס גדול שנושא אלף ליטרא או יותר ומניחין אותו בבית [או] במקום שאין מטלטל ובוצרין ענבים ומביאין ודורכין אותן בו ומושכין היין ממנו ונותנין לקנקנים, ופעמים שדורכין ענבים בכרם ומביאין את היין ומטילין באותו פיטס ומושכין ממנו כל השנה, אי נמי פיטס קטן שיכול אדם אחד לדרוך בו יין וכמו זה גת של חרס.
מתני' גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ושל עץ רבי אומר ינגב, וחכמים אומרים יקלוף את הזפת, ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. אמר רבא דוקא שזפתה גוי אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב, אלא בעיא נמי קלוף. ת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרים, ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. של עץ ושל אבן ינגב, ואם היו מזופתין אסורין, והאנן תנן גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, מתני' דלא דרך בה, בריתא דדרך בה. והלכתא כרבנן דהא ק"ל הלכה כרבי מחברו ולא מחביריו. אמר מר הגת והמחץ והמשפך של גוים רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרים. ושל חרס ינגב, והאנן תנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה, אמר רבא סופא דמתני' אתאן לרבנן. רבא כי הוי משדר גולפא להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו, קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן. במה מנגבן, רב אמר במים ובאפר [ע"ה ע"א], רב הונא אמר באפר ובמים, ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי ותלת, ושמואל אמר תלת וארבע. בסורא מתני הכי, בנהרדעי מתנו אמרי בי רב משמיה דרב תלת וארבע, ושמואל אמר ארבע וחמש, מר חשיב מיא בתראי, ומר לא קא חשיב. אמר רב יהודה הני רואקי דארמאי דמזיא מדיחן, דעמרא מנגבן, דכתנא מיישנן י"ב חדש, ואי אית בהו קטרי שרי להו, והני דקולי וחלאתא דארמאי דציירי בחבלי מדיחן, בצבאתא מנגבן, בכתנא מיישנן ואי אית בהו קטרי שרי להו.
וגת ומחץ ומשפך של גוים ונודות וקנקנים אי ממלאן מים ג' ימים ומערן מעת לעת מותרים, ולאחר י"ב חדש מותרים אע"פ שלא מלאן מים, ואם החזירן לכבשן האש ונתרא זפתן ואפילו מרפיא רפויי שרי. וקנסא אסור. וכל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן. וכלי נתר [ל"ג ע"ב] אין להן טהרה עולמית. המטהר [ס"א ע"א] יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים.
